ריקי כרמל צלמת

למה צילמתי את התמונה הזו ? ראיתי את הבתים, בתוך סבך של עצים ובתוך מהומה של אנשים שהשתכשכו בנחל שנמצא ליד. ובעוד הנחל זרם והיתה בו תנועה , הבתים לעומתו נשארו נטועים במקומם. אנשים נכנסו ויצאו מהבתים, החליפו מקומות ומיני מאכלים ותוך כדי צילמתי מספר תמונות. כל המחשבות האלה חלפו בראשי במספר הדקות שצילמתי. כשאני מסתכלת על התמונה ונשאבת אליה אני יודעת שלמעשה צילמתי מטאפורה לבית שלי, הפיזי וגם הרוחני. אני הבית של עצמי. ואם אין אני לי , מי לי? אמרו חכמים מאיתנו. ולכם , אם היתה אפשרות לבנות בית בכל מקום בעולם, איפה הייתם בוחרים? כיתבו לי פארק מטירלה, ליד בטומי, גיאורגיה

אתמול דיברתי על ה־וינטר בלוז. יש אנשים שקשה להם עם החשיכה שיורדת כל כך מהר. הכול סוגר עליהם, והם מוצאים את עצמם בבית, בדכדוך. יצא לי לקרוא לא מעט על הנושא הזה, כי באחת השנים הרגשתי בצורה ממש לא נעימה את הבלוז הזה. והחלטתי  , שלא. אני לא מוכנה לתת לו מקום. יש חיים בחוץ, וכל כך הרבה דברים לחוות. וחוץ מזה,  זו בערך תקופה של 12 שבועות של חשיכה מוקדמת מתוך 52 שבועות בשנה. כלומר, במשך כ־40 שבועות, היום ארוך והשמש מחייכת אלינו. אז מה עושים? מהניסיון שלי ,  קודם כל מבינים שזה המצב, ומתחילים להתארגן אליו. מאיטים. נושמים. חושבים איך להכניס אווירת חורף הביתה: מצעים חדשים בצבעים חורפיים, מאכלים מחממים כמו מרקים וחליטות תה, נעלי בית רכות, נרות בריח אקליפטוס או יער שמרגיעים. ואפשר גם לתלות שרשרת מנורות ולפרוס אותה על המרפסת. כי גם אור קטן יכול לשנות את ההרגשה, ומבט רגוע יכול לשנות חלק מהתמונה. וזה הקצב שמלווה אותי בחיים וגם כשאני מצלמת נשים. חורף בפיצבורג צילום : ריקי כרמל .