ריקי כרמל צלמת

  צילום: ריקי כרמל סילביה , ניצולת שואה גרה לבד בדירה שכורה בבית דירות בניו יורק. באותה קומה גרה חברתי ובזמן שאני מתארחת סילביה מקישה בדלת לפחות שלוש פעמים ביום ונכנסת. ולפני שהיא נכנסת , שואלת בחיוניות:  האם אני יכולה להיכנס מתיישבת ושותקת כך בכל יום  היא קשובה למה שקורה  מסביבה לפעמים מהנהנת תוך לגימת כוס תה.  זורקת הערה  היא בעיקר החלק השותק במשפחה שהיא אמצה לעצמה. ממני התעלמה. ויום לפני שאני עוזבת היא שואלת  האם אראה אותך שוב?

  צילמה : ריקי כרמל                                                              כמה ימים לפני יום הזיכרון אני נזכרת בעצב הפרטי שלי,  באבא שלי. חוזר מותש מבסיס בדרום עם הריח המיוחד של המדים המיוזעים. לימים אבא השתחרר מהשירות הצבאי. אני זוכרת גם בזמן השירות וגם לאחריו  איך  הלכנו בכל שנה לאמפיתאטרון העירוני, עם שמיכת פיקיי וסל תכלת גדוש במאכלים וממתקים. מחיאות הכפיים של אבא  לניגוני הלהקות עדיין מלוות אותי. אבא נפטר מספר ימים  אחרי יום הזיכרון  ואהבתו הענקית למדינה נשארה אצלי. לכבודו אני פוקדת את האמפיתיאטרון העירוני בכל שנה,  בלי הסל והממתקים ועם מספיק מזומנים לקנות  את כל מה שהנכדים רוצים מכל הדוכנים.