ריקי כרמל צלמת

  אתמול מצאתי את עצמי אופה לכבוד החג, הזכויות למתכון , שכתוב בכתב היד שלי מכיתה ד, עם סלסולים בכותרת, שמורות לספר המתכונים של אמא שלי, שביקשה את המתכון מהשכנה אילנה (ז״ל) וציינה את שמה לצד המתכון, למקרה שיהיו שאלות . אגב, הספר המתפורר , שבינתיים עבר כריכה מקבל מקום של כבוד על המדף. אני חושבת שתמונה של אילנה בצמוד למתכון היתה מוסיפה יותר לאופי של המתכון .

 ביום ירושלים חלה האזכרה של אבי, אני לא בטוחה מה לכתוב למי שלא נוכח בחיי כבר 35 שנה , יש כל כך הרבה מעברים בכמעט 4 עשורים , ציוני דרך , אכזבות, שמחות וגם נכדים , שהייתי שמחה אם אבא היה נוכח בהם, זה היה מקל עליי :-) חלק מקורות חיי במהלך השנים, אתם מכירים ומי שלא, הם מתועדים בבלוג הזה , בבלוג מהירה וקלילה ובחשבונות ה אינסטגרם ו הפייסבוק שלי . הפעם אני בוחרת לציין מספר דברים שמשפיעים עליי לאורך השנים, מוכנות?                                                                          אבא, איזה חתיך! 1. תמיד הגיע לאסיפות הורים, התנדב בקהילה ובכל מקום שצריך הושיט יד 2. העניק אהבה ללא תנאי 3. החיבה למאפה שמרים ממנו, הקלוריות המתוקות האלה.. 4. וגם מאכלים מהספר של נירה רוסו: ביצים עם תלולית של ממרח מיונז ופפריקה מעל 5. לשיר זו היתה חוזקה ולומר דברי תורה בשולחן השבת במיוחד מהספר ״מעם לועז״ ומדרש תנחומא 6. כבוד...

אני לא פוטוגנית. זה המשפט שאני שומעת הכי הרבה. אז הנה האמת מהשטח: פוטוגניות היא לא תכונת אופי. ברוב המקרים היא שילוב של אור נכון, זווית נכונה, ומישהו שמכוון אותך בלי שתצטרכי לשחק תפקיד. רוב הנשים שאני מצלמת לא חשבו שהן פוטוגניות. הם פשוט הסכימו לעמוד לעוד רגע, בלי לנסות לשחק תפקיד ואחרי כמה רגעים כאלה הן אהבו את התוצאה.  כך זה נראה כשאני מצלמת נשים – בקצב רגוע , עם הקשבה וסבלנות.

לפני קצת יותר מחודש אחי התאשפז בבית חולים עקב מפרצת במח, לא נעים .   הוא היה מורדם ומונשם לשעות ארוכות ובזמן הזה עבר צינתור ועוד ניתוח. בגלל שאני ישנה מוקדם, ידעתי על האישפוז של מוצש בראשון בבוקר, צום יז בתמוז ונעשיתי צמאה רק מהדאגה. לראות את אחי מגולח בראש, ומחובר לכל כך הרבה מכשירים , במשך ימים רבים,   זה אחד הדברים הכואבים שיש . כשהגעתי לבקר או להיות בתורנות קצרה, הוא תקשר איתנו ועם זאת הרגשתי מצוקה ,  לראות אותו בכל פעם מחדש מרותק למיטה, בלי יכולת לזוז מה שגרם לנשימות שלי להיות קצרות יותר.  ממש ככה ולגוף לכאוב. אני לא הטיפוס שמחפש לדעת את האבחנה הרפואית , הספיק לי לדעת, שביום יום אני לא יכולה להרים טלפון ולהתייעץ, שאין   סמול טוק עם אחי, שאנחנו לא מתווכחים על כל מיני דברים ושאני לא יכולה לפנק בלחמניה ממולאת בשר שהוא אוהב.         צילום : ריקי כרמל . התמונה צולמה בסדנה במכללת השף ובזמן שאני כותבת , אני מרגישה את ההתחלה של ירידה אנרגטית, רק מלהיזכר בכל הסיטואציה. יש כל מיני מדריכים איך להתנהג במצבים של משבר , אני דווקא רוצה לכתוב...

צילומי תדמית, בואי נדבר עליהם לרגע.  למה נשים נמנעות מלעמוד מול המצלמה וגברים רק מחפשים את ההזדמנות להראות את עצמם ולהשמיע את קולם?  יש ניחוש ? כי ככה לימדו אותם מילדות, להיות חזקים, שורדים, לנצח בכדורגל, להחטיף מכות לקבוצה היריבה, להראות להם מי החזק פה, אז הם לקחו את כללי מגרש המשחקים גם לחדר הישיבות, לעסק הפרטי ולסט הצילומים. באופן כללי הם תופסים את החיים כמשחק אחד גדול. וזה דווקא מוצא בעיני.  לעומתנו, הנשים ספגנו מסרים הפוכים . עודדו אותנו להיות עדינות, מתחשבות, מכילות ומסתפקות במועט ולא מתבלטות , חס ושלום שלא ידעו שזכינו במצטיינות דיקן , או רצנו מרתון שלהם, אסור להשוויץ בזה.  שלא ידברו עלינו ולא יבקרו אותנו.  בכל זאת, את צריכה צילומי תדמית, שיבליטו את הנוכחות שלך ברשת, אז מה עושים ?  נושמים רגע :-) על אף שבאופן כללי קשה לקחת נשימה  בתקופה הזו.  זו הזדמנות להתבונן בעצמך. לא משנה באיזה גיל.  אם את חוששת, זה בסדר אני כאן כדי להקשיב ולתת פיתרון . מוזמנת לכתוב בתגובה ממה את חוששת .

צילום:  photo_by_mikiy   "כל המדינה ציפתה להולדתך" , אמא שלי תמיד אומרת לי. יומיים אחרי יום העצמאות אמא שלי ילדה אותי, הבכורה מבין 5 אחים. בכל יומלדת אני שואלת אותה : "אמא לא יכלת להקדים כדי שכל המדינה תחגוג לי?" והתשובה שלה בכל שנה לא משתנה: ״כל המדינה ציפתה לך ריקי״ יום הולדת  שמח לי💗